תָּאֲרִי לעצמךְ שהלכתְּ וְשָׁכַחְתְּ לָקַחַת אֶת הַטֶּלֵפוֹן. לֹא יָדַעְתְּ אֶת הַדֶּרֶךְ, יָכוֺלְתְּ לְהֵאָבֵד. לֹא רָצִית לְהַשִּׂיג לֹא לִהְיוֹת מוּשֶּׂגֶת, הָיָה בַּךְ שֶׁקֶט. תָּאֲרִי לְעַצְמֵךְ שֶׁהִגַּעְתְּ
חוף בקולומביה/ בטיול הגדול /הוא רואה אותי /אני לא שמה לב/הוא עוד זוכר איך הייתי לבושה/בגד ים ירוק וחצאית כתומה אחר כך על הגג בפלורנטין/
אני קמה לבית שקט, יוגה, מדיטצייה קצרה, שחייה, 3 דק מי קרח, וחזרה למרפסת הפורחת שלי בדירה יושבת עם שייק בריאות מלא דברים טובים ויש
הלילה בו החרדות שלי הטביעו אותי, היה טראומה בלתי נשכחת שאחריה קמתי בבוקר- (שזה בפני עצמו היה אירוע מפתיע ביחס לאבדון שהרגשתי) והתקשרתי לפסיכיאטר, הגעתי
אני חונה את האוטו ומתפללת שאיכשהוא משהו יקרה וזה יסתדר אני מתכוונת להתחנן אם צריך אתמול כשהרכב שלא הניע, חייגתי בנימוס לביטוח ישיר, זוכרת במעורפל
המרוץ (הכושל) להחזיק את הטוב לשחק עם הילדים קלפים, להכין ארוחת צהריים לא לפתוח ווינט לא לפתוח ווינט לעשות כביסה ריחנית למשפחה מפונה מהדרום, לקפל
השמש שוקעת מחר שוב תזרח העולם שלנו פה השתנה לתמיד אני צועדת איתם בשמורה משתכנעת לצאת להתאוורר וכל טרקטורון מקפיץ לי את הלב הים מספר
נכנסים לתוך ציור הרים ירוקים פכפוך מים של נחל זורם ושקט כמו שנפשי מבקשת ויופי שהעיניים לא רוצות להעצם, ועייפות שמותר לה כי אין דבר
בחוץ סוף העולם במרפסת קומה תשע הצופה אל הים מחול שדים, טירוף חוגג בבית חם ושקט אט אט הסופה הזאת מטפטפת אל הלב הסופה קרה
ועוד כוסית נמזגתמלאה בהבטחות של לילהכשאני שותה אותה היא יפההיא תמיד יפה היא נראית שונה אחרתמשהו בשערהאני חושק בההאם אהיה האישבגדיה על גופהבעיניי כבר עירומה
בוגרת בית הספר למוסיקה רימון, יוזמת ומקימת הרכב הנשים ״ארבעתנו״, יוצרת המופע המקורי המשותף ״בואי ציפורים״ עם הסופרת הדס שי, יוצרת המופע המשותף ״שובי לים״ עם הפזמונאית חמוטל בן זאב, סולנית להקת גאיה, אמא לשחר, מיה ורומי, ובת זוג לעומר.
בוגרת בית הספר למוסיקה רימון, יוזמת ומקימת הרכב הנשים ״ארבעתנו״, יוצרת המופע המקורי המשותף ״בואי ציפורים״ עם הסופרת הדס שי, יוצרת המופע המשותף ״שובי לים״ עם הפזמונאית חמוטל בן זאב, סולנית להקת גאיה, אמא לשחר, מיה ורומי, ובת זוג לעומר.