בחוץ סוף העולם
במרפסת קומה תשע הצופה אל הים
מחול שדים, טירוף חוגג
בבית חם ושקט
אט אט הסופה הזאת מטפטפת אל הלב
הסופה קרה בתוכה אש שורפת
איש זקן כואב שוכב בבית חולים
לידו אישה שכל חייו טיפלה בו ואוחזת בטיפות חייו האחרונות
איש צעיר בועט ומתוסכל, פניו מתהפכות מרגע לרגע
ואישה שלא רואה הכל, ובטוחה שכן
פעם גם אני לא ראיתי- חשבתי שכן
הכל סוער והגשם מכה את החלון בכאוטיות
בלילה כשהעולם רעד
ישנתי שינה עמוקה
זה מנגנון עתיק יומין שלי- להרדם, לכבות את עצמי
להעלם לתוך שינה עמוקה, טרופת חלומות
לפעמים בחלומות הסערות גדולות יותר
מרעידות אדמה שמטלטלות אהיל בפינת האוכל
עם השנים מגדלת אומץ להתחבר לחלקים
להסתכל עלי כמו שאני
גם וגם
גם שמחה, וגם עצובה, גם מפרגנת, גם קנאית
גם חומלת, גם שונאת, גם קורבן גם מתעללת
גם מלטפת, גם חובטת, גם מרגיעה וגם מסעירה
גם וגם.
בעיניים אוהבות.
גם וגם
שמיכה. תה חם.