המרוץ (הכושל) להחזיק את הטוב

לשחק עם הילדים קלפים, להכין ארוחת צהריים

לא לפתוח ווינט לא לפתוח ווינט

לעשות כביסה ריחנית למשפחה מפונה מהדרום, לקפל יפה,  לנסוע להחזיר להם את הכביסה, להגיד כן כששחר מבקש להסתובב עם חברים למרות שכל מנגנוני ההישרדות שלי צורחים לאאאאאא, ללכת לטבילה בים עם רומי

להשתולל איתה במים, להביט לשמיים כשעובר מטוס, לראות שכל האנשים בחוף עם עיניים לשמיים, שיחות עומק עם מיה על חיים רגילים, על אהבה וגיל ההתבגרות, להופיע לניצולי הדרום להרגיש שכלום לא מספיק, לזכור שהרגשתי ככה גם לפני המלחמה

לנסוע עם שחר לאסוף ג'חנון להקשיב לשיר טוב באוטו, לראות  ג'יפ נוסע מולי, להמשיך לנסוע

לראות במבט של שחר שהוא המום ממני, להבין ממנו שהתכופפתי וזזתי עם כל הגוף לעברו כשהג'יפ עבר לידנו.

להגיד לו שאני מפחדת, אבל שיהיה בסדר, שאנחנו מוגנים כאן, להרגיש שזה קשקוש בלבוש,

לפרוש מזרון, לתרגל יוגה, לחבק  אותם לפני השינה, לעצור את הדמעות עוד שניה, לסגור דלת, להתפלל עליהם, איפה 39 ילדים קטנים? איפה הם!?!?!? מי מחבק אותם?? מי מרגיע אותם?

לצפות שוב בסרטוני עדות בלתי נתפסים,

לכעוס עלי שלא מצליחה להחזיק את הטוב,

לצאת להופיע, להרגיש תחושת ערך, לרצות לחזור כבר להסתגר בבית, ללמד תלמידים, להזכר שהמוסיקה מרפאת, והמפגש, והביחד

להגיד תודה על הבית שהספקתי לעבור אליו ולסדר לי פינה נעימה, לחשב כמה דברים אצטרך לשים בין הדלת לקיר ממול כדי שלא יהיה סיכוי שמישהו מצליח להכנס לפה,

להחליט שאני דואגת שיהיה לי רעל בבית- כי אף מחבל לא ישים יד עלי או על הילדים כשאנחנו בחיים.

להדליק קטורת בבית, לשים שיר מרגיע, לכעוס תוך שניה, על כל דבר, להתנצל, להבין שאני על הקצה, להחליט שאני בפול נוכחות עם הילדים, ואז לאבד סבלנות בשניה, ללכת לישון, לחלום שהילד שלי חייל נכנס לעזה, לבכות לבכות לבכות, לקום לעוד יום ללכת לשבעה של הורים שאני לא מכירה, להסתכל על מצגת התמונות שרצה בשבעה להביט  בפרח המסיבות היפהפה שלהם שנרצח במסיבה,

לראות סרטונים מהמסיבה, לדעת שזו הייתה מסיבה מעולללה, להתגעגע לרקוד

להכנס למיטה לרצות להיפגש בגוף להתנחם במעשה אהבה, ולהרגיש את הגוף סגור.

מה עשו להן? מה עשו להן? מה עושים להן?

להפוך משמאלנית למשטחת עזה בין לילה,

לתכנן תכנית יסודית איך נגדל את כל הילדים העזתים בעצמנו, וננחיל להם ערכים חדשים וככה נשנה את פני המזרח התיכון,

לדעת שזו מחשבה ששייכת לללהלנד שחייתי בו עד 7.10.23. איך איך איך חייתי 45 שנה בתחושת ביטחון במדינה הזאת? איפה הייתי עד לפני 30 יום?

לפחד- אוי כמה לפחד

להתפלל כל לילה על הילדים שלי ושל כולם ועל אלו שעל מדים, שיחזרו בשלום, לא לפתוח ווינט לא לפתוח ווינט, להישבר ולפתוח ואז להישבר שוב- לראות את תמונת הכניסה הקרקעית, להתפרק מבפנים, לשדר נורמליות בשביל הילדים, לכעוס על עצמי שאני לא כותבת מלים של תקווה ואמונה,

סליחה- אני מפחדת פה ממש. והלב נשבר