הלילה בו החרדות שלי הטביעו אותי, היה טראומה בלתי נשכחת שאחריה קמתי בבוקר-

(שזה בפני עצמו היה אירוע מפתיע ביחס לאבדון שהרגשתי)

והתקשרתי לפסיכיאטר, הגעתי לפגישה דחופה, גייסתי את מיטב סיפורי החרדות שלי, שלא ממש הרשימו אותו

ויצאתי עם מרשם. אחרי שארבעה ימים לא ישנתי, והבנתי לראשונה איך זה להיות היפראקטיבית- וואו כמה אנרגיות היו לי

התקשרתי ושאלתי בנימוס אם העדר שינה זה חלק מהסיפור, הוא החליף לי מרשם, וככה- על דף נייר, עם חותמת של ד"ר ראול פגשתי את לוסטי.

ההתחלה ביננו הייתה צולעת שלא לומר כושלת שלא לומר שביום ה 25 התקשרתי ללימלים אהובתי המטפלת ואמרתי לה שזה פשוט לא עובד, וחבל לי על הזמן ואני רק משובשת יותר, וכוסעומו על הכדורים האלו, ועל ד"ר ראול, ואין סיכוי שאני שוב מחליפה ועוברת הסתגלות מהתחלה.

היא הקשיבה ובטון חומל שלא לומר מרחם, הציעה לי להמתין עוד כמה ימים ולראות אם משהו מתאזן, הרי ידוע שזה לוקח בערך חודש. נרגעתי קצת,  ממש קצת, כי יום אחרי חייגתי לד"ר ראול עם נאום חוצב וכועס-  וד"ר ראול- לא ענה. לא היה פנוי לשיחה

ועוד יומיים עברו.

ביום ה 28 לתוך הכדורים- ביום בהיר אחד, יצאתי מהבור

זה היה קסם. הכל נרגע. הגיעו סיטואציות שאני מכירה את עצמי מגיבה בצורה מסויימת, ופתאום אני מגיבה אחרת.

הכל יותר רגוע, פחות דרמה, פחות קצוות, ימים שלמים התהלכתי בעולם והייתי פשוט- נורמלית.

החיים פתאום היו מוכלים, אירועי היום לא דקרו אותי כל שניה, והרגשתי שהעולם מחייך אלי, ושאני מחייכת לעולם

לוסטרל- והחיים…. זה קל!!!!!

וכמה התנגדתי- איזו תבוסה מילאה לי את הנשמה מהמחשבה שלא הצלחתי לבד. שאני צריכה כדור כדי להתאזן, אני שכל החיים מטפלת בעצמי, ועושה סדנאות התפתחות ולומדת ימימה ומה לא?? אני צריכה כדורים? איזה כישלון.

והחברות היקרות שלי שכבר רקדו לצלילי הלוסטרל, וניגנו קבוע סרנדה, קראו לי אליהן. בואי! בואי ממי! למה לך לסבול?

תראי איך נעים לנו בחיים, ואני הייתי צריכה את הלילה הוא, את קצה כל הקצוות כדי להגיד- לא עוד!

היום אני יודעת שזה עוד וריאציה של  הליכה נגד עצמי בתחפושת של עלאק מודעות.

שנה היינו יחד – אני והלוסטרל, פירגנתי לו בלי סוף, והוא ריפד לי את הנפש, התהלכתי כנסיכה.

ויש לי תחושה שהמתוק הזה – סימן לי את הדרך, הטביע אפשרות חדשה

וכשהחלטתי להפרד ממנו לפני שמונה חודשים, כבר ידעתי איך זה מרגיש – פשוט להיות בטוב

כן זו גם המלחמה, החטופים, הטרגדיה שאנחנו חיים בתוכה,

עולה לי תלונה? סתמי ! פשוט סתמי!

ואני סותמת ומחייכת ואומרת- אלוהים תודה על מה שיש!